מאמר זה עוסק בקשריהם של נחום גוטמן ולאה גולדברג, שטרם ניתנה עליהם הדעת בהרחבה, ומבקש להאירם באור חדש באמצעות ריאיון לא נודע שערכה חוקרת ספרות הילדים והמחנכת לאה חובָב עם גוטמן בשנת 1975 . ריאיון זה, שזה לו כאן פרסומו הראשון במלואו, מעמיד את גולדברג (ולא את יצחק יציב, עורך "דבר לילדים", כמקובל) בתפקיד מפתח בראשית כתיבתו של גוטמן. בתוך כך מתעוררות שאלות לגבי הנרטיב של  גוטמן על אודות התחלת כתיבתו לילדים, ובמישור עמוק יותר — על מגבלות כתיבתו הזיכרונית, האוטוביוגרפית. באמצעות מה שנכתב, ואולי גם מה שלא הועלה על הכתב, מבקש המאמר להצביע על סייגים שיש לאמצם כאשר מבקשים לשחזר קשרים אישיים מתוך עדויות שהגיעו לידינו, בכתב או על פה.

The common perception regarding Israeli author-poet Leah Goldberg (1911–70), that her one foot was rooted in Russian culture while her other foot remained rooted in German culture, is
re-examined in this article. A new reading of her writings is suggested in its place, emphasizing instead her affinities for the Anglo-American culture. The argument is that her dialogue with that culture results partly from Goldberg’s biography, and even more so from the historical transformations which she witnessed.
The initial trigger that led her to delve into English literature is inextricably connected to its being a stark contrast to German writing, which was surely significant with the Nazis’ rise to power. The British 'dryness' served Goldberg as an inoculation against the 'storminess' of the German writing. She was drawn to this culture further owing to the British Mandatory period here in Palestine-Eretz Israel, especially when understood against the background of World War II, when Walt Whitman and other British and American authors served as polestars of democracy and freedom of expression for her in the sea of fascism.
With the conclusion of the war, Goldberg identified the transition that had taken place in Western culture, namely, the strengthening of Anglo-American culture in place of Russian, French and other cultures. Accordingly, she was among the few of her generation whose ear was attentive to the “new music” that beat in the works of the modern English and American authors and poets. This attentiveness can explain the transition to looser writing that is apparent in her later poetry, and how Goldberg became a mediator between the poets of the 'Statehood Generation' (including Nathan Zach, Yehuda Amichai and Dahlia Ravikovitch) and the Hebrew poets of her own generation. Even then, in the 1950s and sixties, her identification with the Anglo-American culture was accompanied by a political component – namely, opposition to the Soviet 'realistic socialism.'

הדימוי הרוֹוח של לאה גולדברג, כמי שרגלה האחת נטועה בתרבות הרוסית והאחרת בתרבות הגרמנית, נבחן כאן מחדש. במקומו מוצעת קריאה חלופית בכתביה, המדגישה דווקא את זיקתה לתרבות האנגלו-אמריקנית. זיקה זו אינה עומדת בחלל הריק אלא קשורה, לפי הנטען, בביוגרפיה של גולדברג ויותר מזה בתמורות ההיסטוריות שהייתה עדה להן. ראשית עניינה המעמיק בספרות האנגלו-סאקסית כרוכה לבלי הפרד בהיותה נתינה זרה בגרמניה, עם עליית הנאצים לשלטון: ה"יובש" האנגלי היה אז עבורה מעין חיסון בפני ה'סער ופרץ' הגרמניים. המשך זיקתה לתרבות זו מתואר על רקע תקופת המנדט ובייחוד על רקע מלחמת העולם השנייה, כאשר שירת וולט ויטמן ויוצרים אנגלים ואמריקניים עמדו עבורה כמגדלור של דמוקרטיה ושל חופש המחשבה בים הפשיזם. בשלהי המלחמה זיהתה גולדברג את המעתק שחל בתרבות המערב: את התחזקות התרבות האנגלו-אמריקנית על חשבון זו הרוסית, הצרפתית והאחרות. הודות לכך הייתה מן המעטים בדורה שאוזנם הייתה קשובה לַ"מוזיקה החדשה" שפיעמה את שירת היוצרים המודרניסטים האנגלים והאמריקניים. קשב זה הוא שמסביר את התמורה הפואטית שחלה בשירתה המאוחרת וכן כיצד נעשתה גולדברג גשר בין משוררי "דור המדינה" (בהם נתן זך, יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ) לבין המשוררים העברים בני דורה. גם אז, בשנות החמישים והשישים, להזדהותה עם התרבות האנגלו-אמריקנית נלווה ממד פוליטי - של התנגדות ל"סוציאליזם הריאליסטי" הסובייטי.