This website uses cookies to help us give you the best experience when you visit our website. By continuing to use this website, you consent to our use of these cookies.
מאמר זה עוסק בקשריהם של נחום גוטמן ולאה גולדברג, שטרם ניתנה עליהם הדעת בהרחבה, ומבקש להאירם באור חדש באמצעות ריאיון לא נודע שערכה חוקרת ספרות הילדים והמחנכת לאה חובָב עם גוטמן בשנת 1975 . ריאיון זה, שזה לו כאן פרסומו הראשון במלואו, מעמיד את גולדברג (ולא את יצחק יציב, עורך "דבר לילדים", כמקובל) בתפקיד מפתח בראשית כתיבתו של גוטמן. בתוך כך מתעוררות שאלות לגבי הנרטיב של גוטמן על אודות התחלת כתיבתו לילדים, ובמישור עמוק יותר — על מגבלות כתיבתו הזיכרונית, האוטוביוגרפית. באמצעות מה שנכתב, ואולי גם מה שלא הועלה על הכתב, מבקש המאמר להצביע על סייגים שיש לאמצם כאשר מבקשים לשחזר קשרים אישיים מתוך עדויות שהגיעו לידינו, בכתב או על פה.
The common perception regarding Israeli author-poet Leah Goldberg (1911–70), that her one foot was rooted in Russian culture while her other foot remained rooted in German culture, is re-examined in this article. A new reading of her writings is suggested in its place, emphasizing instead her affinities for the Anglo-American culture. The argument is that her dialogue with that culture results partly from Goldberg’s biography, and even more so from the historical transformations which she witnessed. The initial trigger that led her to delve into English literature is inextricably connected to its being a stark contrast to German writing, which was surely significant with the Nazis’ rise to power. The British 'dryness' served Goldberg as an inoculation against the 'storminess' of the German writing. She was drawn to this culture further owing to the British Mandatory period here in Palestine-Eretz Israel, especially when understood against the background of World War II, when Walt Whitman and other British and American authors served as polestars of democracy and freedom of expression for her in the sea of fascism. With the conclusion of the war, Goldberg identified the transition that had taken place in Western culture, namely, the strengthening of Anglo-American culture in place of Russian, French and other cultures. Accordingly, she was among the few of her generation whose ear was attentive to the “new music” that beat in the works of the modern English and American authors and poets. This attentiveness can explain the transition to looser writing that is apparent in her later poetry, and how Goldberg became a mediator between the poets of the 'Statehood Generation' (including Nathan Zach, Yehuda Amichai and Dahlia Ravikovitch) and the Hebrew poets of her own generation. Even then, in the 1950s and sixties, her identification with the Anglo-American culture was accompanied by a political component – namely, opposition to the Soviet 'realistic socialism.'
הדימוי הרוֹוח של לאה גולדברג, כמי שרגלה האחת נטועה בתרבות הרוסית והאחרת בתרבות הגרמנית, נבחן כאן מחדש. במקומו מוצעת קריאה חלופית בכתביה, המדגישה דווקא את זיקתה לתרבות האנגלו-אמריקנית. זיקה זו אינה עומדת בחלל הריק אלא קשורה, לפי הנטען, בביוגרפיה של גולדברג ויותר מזה בתמורות ההיסטוריות שהייתה עדה להן. ראשית עניינה המעמיק בספרות האנגלו-סאקסית כרוכה לבלי הפרד בהיותה נתינה זרה בגרמניה, עם עליית הנאצים לשלטון: ה"יובש" האנגלי היה אז עבורה מעין חיסון בפני ה'סער ופרץ' הגרמניים. המשך זיקתה לתרבות זו מתואר על רקע תקופת המנדט ובייחוד על רקע מלחמת העולם השנייה, כאשר שירת וולט ויטמן ויוצרים אנגלים ואמריקניים עמדו עבורה כמגדלור של דמוקרטיה ושל חופש המחשבה בים הפשיזם. בשלהי המלחמה זיהתה גולדברג את המעתק שחל בתרבות המערב: את התחזקות התרבות האנגלו-אמריקנית על חשבון זו הרוסית, הצרפתית והאחרות. הודות לכך הייתה מן המעטים בדורה שאוזנם הייתה קשובה לַ"מוזיקה החדשה" שפיעמה את שירת היוצרים המודרניסטים האנגלים והאמריקניים. קשב זה הוא שמסביר את התמורה הפואטית שחלה בשירתה המאוחרת וכן כיצד נעשתה גולדברג גשר בין משוררי "דור המדינה" (בהם נתן זך, יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ) לבין המשוררים העברים בני דורה. גם אז, בשנות החמישים והשישים, להזדהותה עם התרבות האנגלו-אמריקנית נלווה ממד פוליטי - של התנגדות ל"סוציאליזם הריאליסטי" הסובייטי.
This article explores the attitude of Israeli poet Dahlia Ravikovitch (1936–2005) to the Other by considering, side-by-side, one of her poems, “The Viking,” and a little known episode in her life, which though brief was, as it turns out, quite important for Ravikovitch: her voluntary work, in 1964, at the Chicago-based residential school for autis-tic children run by the famous psychologist, Bruno Bettelheim. The poem reflects on the self’s relation to the Other from the complex perspective of simultaneous alienation and identification. This position re-produces Ravikovitch’s attitude toward Bettelheim whom she adopted as an authoritative father figure yet also rebelled against. Published in 1967, the poem “The Viking” is revealed to be in praise of difference and the aristocratic nature of trauma, anticipating Ravikovitch’s political poetry (which came to the fore after the first Lebanon War in 1982), by exposing the deep ethical commitment of her work. The “intended misidentification” (טעות בזיהוי ) of the Other—as a Viking, in this case—is explored here as a unique poetic device used by Ravikovitch to challenge conventional categories and to protest against oppressive systems.
יצירתה של דליה רביקוביץ (2005-1936) היא מעמודי התווך של הספרות העברית החדשה. שיריה זכו לאהדת הקהל ולהערכת המבקרים, אך עדיין הנסתר בהם רב מן הנגלה. ספר זה מבקש להאיר את הצדדים המוכרים פחות בכתיבתה של רביקוביץ ובחייה, ולאורם לקרוא מחדש את לב יצירתה - הן כשלעצמה הן על רקע הספרות העברית והעולמית בת הזמן. זהו המחקר הראשון על אודות דליה רביקוביץ המבוסס על עיזבונה הספרותי, שטרם נחשף. העיון בארכיון מוביל לגילויים מפתיעים ולתובנות חדשות, גם באשר לשיריה הידועים –
This article focuses on the intellectual relationship between two leading Hebrew-European poets as revealed in their recently discovered extensive correspondence. Beyond the significant biographical revelations offered by their letters – among which is Tuvia Rübner’s transition from writing in German to Hebrew – their correspondence (mainly during the years 1949–1969) sheds light on the complexities of the two poets’ position as European artists in nascent Israeli culture. It raises questions of cultural homeland and exile, of the idealization of pre-war Central-Western European culture, and of the agency of the periphery in preserving the values of a declining cultural center. Lea Goldberg and Tuvia Rübner were migrants from the relatively close periphery of German culture who sought to reconstruct something of its intellectual center in the temporally and spatially distant periphery of postwar Israel. In their literary works, the two built bridges between the two cultures at a time when contacts between them were largely considered taboo. Among other aspects, Goldberg and Rübner’s correspondence reveals their nuanced attitudes toward German culture amid the complex multicultural milieu of the State of Israel’s formative years.
Lina Barouch Giddon Ticotsky. 2015. “Einleitung (Mit Lina Barouch; German)”. In Zukunftsarchäologie: Eine Anthologie Hebräischer Gedichte | Archeology Of The Future: Collection Of Hebrew Poems, Pp. 8-12; 79-81. Frankfurt am Main: Verlag Vittorio Klostermann. . Publisher's Version
Giddon Ticotsky. 2014. “&Quot;Sonnet&Quot; (German)”. In Enzyklopädie Jüdischer Geschichte Und Kultur | Encyclopedia Of Jewish History And Culture, 5:Pp. 529-533. Stuttgart & Weimar: Simon Dubnow Institute for Jewish History and Culture, Leipzig and J.B. Metzler Verlag.
The years spent in Berlin by Hebrew poet Lea Goldberg (1911–1970) on the eve of the Nazis’ rise to power were a formative period in her creative and personal life. Nevertheless, she rarely mentions Berlin explicitly in her poetry. In this article, I argue that ekphrasis (in this case, poems on paintings) served Goldberg as she worked through her Berlin experience, as an act of transmutation, translation, interpretation, and identity-building. Poems written during her stay in Germany recently discovered in the poet’s archive shed new light on the role ekphrasis played in her poetry, on her affinity with woodcut artist Frans Masereel, and on her approach to primitivist and modernist visual arts. Ekphrasis is revealed here as a mechanism of encryption in poetry that turned Berlin in the Götterdämmerung of the Weimar Republic into the Berlin of European and Jewish enlightenment, modernism into classicism, and the male gaze into female expression.
The poems of the Hebrew woman poet Lea Goldberg (1911-1970) are usually considered as symbolist and therefore detached from their time. Goldberg's poem book Al ha-Prikha (On Blossom, 1948) serves as a test-case to identify its references to history: the Second World War, the Holocaust and the independence of the state of Israel. By discovering the different 'urtexts' of the poems — their Russian, German and Italian sources of influence — the reader can understand Goldberg's own representation of her time. For example, she tends to read WW2 through the impressions of the Russian poets Alexander Blok and Osip Mandelstam from WW1 and the Russian revolutions. The different layers of Goldberg's palimpsest also portray her inclination towards two opposite mentors: the Hebrew poet Avraham Ben-Yitzhak (Sonne), who represented to her the German symbolistic poetry ('art for art's sake'), and on the other hand, another Avraham — the Hebrew poet Avraham Shlonsky, who believed in a more engaged poetry and was an ardent follower of the dominant modernist Russian poets. The 'Palimpsestical effect' of On Blossom poems is not only retrospective but also prospective: in their turn, the poems of this book were interwoven into Israeli culture and were integrated into some popular and literary works which correspond with them.
